רוצי אימא רוצי / ורד שפרונג – קופליק

נעים להכיר אני ורד,

בת 56 מרצה, רצה- רצה , מרצה.

נולדתי תינוקת עגלגלה עם לחיים ורודות והשם ורד התלבש עלי בול!

גדלתי ילדה עגלגלה, נערה עגלגלה שספורט זו מילה שפגשתי רק במערכת השעות בבית הספר ותמיד התחמקתי מהשיעור הזה,

שונאת להזיע! תמיד חם לי ! המקסימום שאהבתי זה ריקודי עם.

הייתי חיילת עגלגלה שבדיוק כמו בשיר התאהבתי בשריונר עם עיני תכלת.

הייתי כלה עגלגלה ושמחה ואשת איש (חתיך וספורטיבי) עגלגלה והרגשתי בעננים.

היה חסר רק איזה בייבי קטן להשלמת התמונה.

לקח קצת זמן, הרבה זריקות, הרבה דמעות וכעבור חמש שנים הפכנו להורים.

לא סתם הורים- שלישיה!!!!

הייתי כל כך מאושרת מהתואר החדש שממש לא אכפת היה לי משאר העולם.

שלושה תינוקות קוראים לי "אימא" חלום שהתגשם.

ה"חתיך עם עיני התכלת" היה אבא מושלם, בן זוג נפלא ובין לבין עסק בכל ספורט אפשרי וכך חלפו השנים..

הוא בין המטלות החובות והזמן המשפחתי רץ או משחק כדורגל, כדורסל, מטיס טיסנים, קצת סקווש ואני-רק מלראות אותו, התעייפתי…..

עם השנים השלמתי תואר ראשון ותואר נוסף ותואר שני ועוד הכשרה מקצועית, ועוד אחת ועוד….

בגיל 39 כשהשלישייה- בן ושתי בנות היו בני 12 החלטתי לצאת לעצמאות מקצועית.

פרחתי!

הילדים גדלים, אני בונה את עצמי מקצועית, הזוגיות טפו…טפו…טפו…איתנה,

מבלים הרבה יחד, טסים לחופשות וכל אחד מאתנו מוצא גם זמן לעיסוקים שכל אחד מאתנו אוהב

בחורף 2014 חברה אומרת לי בדרך אגב: "לא בא לך ללכת לראות אותו מסיים מרתון? זה בתל- אביב, לא טבריה או איזה מרוץ בגולן.

"בטבעיות עניתי לה: "למה?" "אני סתם אפריע לו"…

המשכנו את השיחה…החברה שכנעה אותי שזו תהיה מחווה יפה.

בסופו של דבר הגעתי בבוקר יום ששי לקו הסיום המרתון, טיילת תל אביב.

אירוע ששינה את חיי!

מרתון תל אביב 2014- אני בקהל: ראיתי את ההמונים, האנרגיה, את הצבעוניות, את השמחה,

כן…גם את הזיעה, הרגשתי כאילו אני רצתי,

הייתי ב"היי" רק מהאנרגיה שמסביב, ואני העגלגלה – אין לי נעלי ספורט בארון.

התרגשתי כל כך כשראיתי את ה"חתיך" רץ את הקילומטר האחרון (פעם ראשונה בחיי שראיתי אותו במרוץ!)

והמשפט הראשון שאמרתי לו אחרי שהוא הסדיר נשימה "אני רוצה גם!"

הוא חייך…מכיר אותי הבחור ואמר בשקט "את תזיעי……"

כל השבת הדיאלוג הקצרצר הזה ניקר לי בראש ."תתחילי" חשבתי לעצמי" מקסימום – תהני!"

בבוקר יום ראשון הגעתי למועדון הכושר השכונתי.

בלי לשתף אף אחד נרשמתי, בקשתי לפגוש את המאמן, הצגתי את עצמי והודעתי לו "אני רוצה לרוץ ואני שונאת להזיע!"

התחלתי לרוץ:

בגיל 49 לראשונה בחיי רכשתי נעלי ריצה!

שיבצתי את הביקורים במועדון הכושר בלו"ז הבוקר שלי.

חוץ מהמאמן, אף אחד לא ידע. רצתי שתי דקות ודקה הלכתי….וכך במשך חודשים עד שהגעתי ל 10 ק"מ ריצה משולבת הליכה.

ערב אחד הודעתי ל"חתיך" אני באה אתך למירוץ הלילה בתל אביב .

תגובתו הייתה מאוד ארוכה : "ממממה??????"

כשהגענו לאסוף את הערכות התרגשתי כמו בלידה.

רעדתי ממש הוא רץ לצידי, מתאים את עצמו לקצב הצב שלי (עדין עגלגלה) ונראה שהוא היה כי גאה בי בעולם.

ליום הולדתו כבר הכנתי הפתעה, רשמתי אותו למרתון אמסטרדם ואותי לחצי.

סיפרתי לו שביום הולדתו יתקיים לכבודו מרוץ אז שימשיך להתאמן…..

שבוע לפני הטיסה סיפרתי לו היכן הוא ירוץ ביום הולדתו,

כן המרוץ היה בדיוק בתאריך יום ההולדת והיה לנו שבוע להתרגש ביחד.

מרוץ ראשון בחו"ל: כשהגעתי לקו הסיום באמסטרדם, פרצתי בבכי.

אני בת 50 וקצת שמנמנה עם עודף משקל שבכל שעורי הספורט "הייתי במחזור" מסיימת לרוץ 21.100 ק"מ

את כל ההכנה עשיתי לבד, את כל המירוץ רצתי לבד ולרגע לא הרגשתי בודדה. ריחפתי.

סימנתי לי וי של הצלחה.

הריצה הפכה לתחביב, רצתי בשכונה, בחוף הים, בפארק.

לבד, עם חברים …לא באופן מאורגן, ללא מאמנים ואפילו השתתפתי בכמה מרוצים עד 10 ק"מ והיה לי נחמד ונעים. עגלגלה ורצה.

עד ש………….

פעם שניה אני בקהל: טסתי לניו-יורק עם חברה. טיול בנות מדהים ולגמרי לא בתכנון באותו שבוע התקיים מרתון ניו-יורק.

אנו עומדות מהצד עם ההמון ומריעות ושוב אותו דגדוג בבטן ושוב אותו "היי",

מקו הסיום שלחתי הודעה "תרשום אותנו למרתון וינה – ה מ ל א !"

ידעתי שיש לי חמישה חודשים בחרתי מאמן ויצאתי לדרך.

אחותי הצעירה גם היא רצה מרתון מיד נרשמה גם היא לווינה, אחינו ששמע על כך התחיל להתאמן בלוס אנג'לס וקבענו פגישה בווינה….

אני ורד, בת 53 עגלגלה,

שמעולם לא עשיתי ספורט יושבת בטיסה לווינה כשסביבי רצים שמדברים על קצב, חלבון, שעונים, מסלולים, שעות שינה ותוצאה רצויה….

איך אני שייכת לכל זה?

אני רצה הולכת, לא עסוקה בזמנים, נהנית מהחיים.

למאמן שלי הבטחתי שני דברים: שאסיים בחיוך, שאסיים בריצה.

עמדתי בשתי ההבטחות שלי.

מרתון וינה היה מרגש באופן שאין מילים לתאר.

השלישיה המדהימה שלנו הפתיעו אותי והגיעו לווינה בטיסה אחרינו "לא ניתן לך לרוץ בלי העידוד שלנו" אמרו לי,

וכך לאורך 42.200 ק"מ חיכו לי קולות ושלטים מהבית "רוצי אימא, רוצי".

חמש שעות של שכרון חושים. של הנאה וגאווה, של חיבור לעצמי ולאותה ילדה שהייתי.

הבת שלי פרצה למסלול ורצה איתי את 500 המטרים האחרונים וגם ה"חתיך" שסיים שעה וחצי לפני.

אחי ואחותי שסיימו גם הם חיכו לי על קו הסיום.

חזרתי לארץ והבטחתי לעצמי: כל עוד אני בריאה, אני רצה מרתון אחד בשנה!

הכי אוהבת מרוצים בחו"ל.

את ההכנות, ההתרגשות, האווירה, האנרגיה.

לא עסוקה בתוצאות, עסוקה בהנאה שבריצה במקומות חדשים.

מאז הבטחתי לעצמי, פעם בשנה החופשה הזוגית שלנו בחו"ל מכוונת למירוץ המרתון.

ארבעה חודשים מקדימים לאירוע.

מתעוררים יחד לפני השמש, כל אחד לתוכנית האימונים שלו, מדברים, משווים, מתכננים, משתפים…..

הוא סופר תחרותי, אני הכי לא.

הוא מודד זמנים וקצבים, אני בוחרת לי פלייליסטים מגניבים.

הוא מעולם לא מצלם, אני – אם לא צילמת , לא רצת.

הוא רץ לבד אני הצטרפתי לקבוצת ריצה מדהימה "גאלווי ישראל".

הוא רזה וקליל טבעי ולוקח את הריצה מאוד ברצינות, אני אומנם שיפרתי תוצאות, התחזקתי. עדין עגלגלה, שמחה ועליזה..

מאמינה שריצה זה החיים וגם גלידה וגם עוגות שמנת.

במקצועי אני מרצה, מנחת קורסים ומלווה אישית בתחום התקשורת ההתנהגותית,

אני פוגשת נשים וגברים שמעוניינים לשפר את חייהם המקצועיים, האישיים זוגיים ומשפחתיים, מגיעה לארגונים וכיועצת ארגונית (זה המקצוע שלי)

מעבירה תהליכים למנהלים ועובדים. ת-מי-ד! בכל הרצאה – הריצה מופיעה.

בקורסים וסדנאות למוטיבציה, לקבלת החלטות, לעמידה ביעדים, אינטליגנציה רגשית וחשיבה חיובית.

כשאני מתכוננת למרתון המונחים שלי יודעים על שעות האימונים ומרחקים.

מה עושה לי הריצה?

הריצה ממקדת אותי, בזכותה גיליתי את ההנאה שקיימת בשעת הזריחה, את היכולת להוציא מעצמי הרבה יותר ממה שאני חושבת שיש.

הריצה הוכיחה שאין גיל מאוחר מידי.

שלא חייבים גוף אתלטי ועבר ספורטיבי כדי לעסוק בספורט.

בזכות הריצה אני מרגישה צעירה יותר, חיונית יותר. אני מזיעה בריצה וטוב לי.

הריצה הפכה לבילוי זוגי.

הילדים כבר עזבו את הקן ואנו פנויים לאימונים, ריצות ומרוצים בעולם.

דרך הריצה פגשתי חברים הרחבתי קשרים מקצועיים.

למדתי להתגבר על פציעות , להישמע להוראות ….

כששואלים אותי בהרצאות על הריצה אני תמיד ממליצה " תתחילו- מקסימום תהינו!"

מאחלת לעצמי שהמרוצים יחזרו ,שהשמים יפתחו, שאוכל להמשיך לעמוד בהבטחה שלי לעצמי – מרתון אחד בשנה.

לסיים אותו בחיוך לסיים אותו בריצה.

© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: ורד שפרונג – קופליק