עברו שלוש שנים מאז שכתבתי בפעם האחרונה ולכבוד ה"מאורע" החלטתי לכתוב פרק ב' כיוון שהרבה מים זרמו מאז.
למי שלא מכיר אותי, שמי יעל תדמור, בת 44, אם חד הורית לליה ולעידו.
אני עוסקת בספורט מעל שש שנים,
ובפעם האחרונה שכתבתי הייתי אחרי שלושה מרתונים מלאים ורקמתי לעצמי חלומות לעתיד וחשבתי שאני הולכת לכבוש את העולם.
אז חשבתי… אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
בהתחלה אכן דברים החלו להסתדר.
מצאתי עבודה חדשה והתחלתי להתאמן לטריאתלון.
לאחר מערכת יחסים כושלת החלטתי שאני רוצה ובוחרת להיות לבד ונהניתי מכל רגע.
העניינים החלו להסתבך לפני כשנתיים וחצי כשמחלת הסרטן של אמי התפרצה ולאחר חצי שנה נפטרה.
עבורי זה היה הרבה מעבר לאבדן של אימא.
זה היה אבדן של החברה הכי טובה, הנפש התאומה שלי, העוגן שלי.
לאחר שנים של מגורים משותפים אני מוצאת את עצמי בסיטואציה שבה אני חייבת ללמוד לנהל בית לבד.
לתמרן בין העיסוקים שלי, האימונים, הילדים והעבודה.
האבדן המטלטל הכניס אותי לסוג של ערפול חושים כשאני מתנהלת על אוטומט יחד עם כמיהה לנחמה.
מתוך התחושות האלו אני מאפשרת לאנשים הלא נכונים להיכנס אלי לחיים (ומרחיקה את אלו שהכי אכפת להם),
לנצל את הכאב והרגישות שלי עד כמעט אבדן של כל העקרונות הכי חזקים שלי.
עד שיום אחד, בזמן אימון, אני רצה ובוכה, כמעט נחנקת מהדמעות,
עוצרת וצועקת ליקום את המשפט "שיקרה כבר משהו שיפסיק את הסיוט הזה"!
ואכן משהו קרה… באותה ריצה אני נופלת ושוברת את המרפק, נכנסת לניתוח ועוברת תקופת שיקום כולל גבס.
מאותה הנפילה הפיזית הזו, הסיוט שלי נבלם בהדרגה.
השבר במרפק מסמל את השבר שהתחולל בתוכי ועבורי היה מתנה.
הבנתי שנוצלתי.
בהתחלה היה בי כעס ועלבון אך כשזה נרגע קיבלתי את הכוח להתרחק מכל מה שעשה לי רע עד כדי ניתוק מוחלט.
בנקודה זו אני מתחילה להרים ראש ומחליטה לחיות באושר..
זה לא קל להאמין ש"מגיע לי" את הכי טוב שיש וזה דורש ממני עבודה יום יומית.
זה שווה את המאמץ!
היום אני נמצאת בשלב שבו אני חושבת שוב על עתידי המקצועי
כשהחזון שלי הוא לתרום לקהילה בייחוד לילדים בתחום הבריאות והספורט עם דגש על הצד הרגשי והמנטלי.
כמו כן, בפעם הראשונה מזה 3.5 שנים, אני פתוחה ומוכנה להכניס זוגיות חדשה לחיי.
במשך הזמן הזה הדפתי כל ניסיון וכל "היי" קטן מצד בני המין השני נהדף ואם זה היה דרך הפייסבוק הוא גם נחסם.
היום?
היום אני יודעת שאני מוכנה ורוצה…
שלא תטעו, לא כל אחד יכול…
צריך להיות משהו אמיתי ורציני ולא מישהו שאח"כ אצטרך להגיש בגינו בקשה למענק בביטוח לאומי… (אם אתם מכירים מישהו כזה זה הזמן…)
הנכם בוודאי תוהים איך כל זה קשור לספורט?
אז אגיד לכם שבלי האימונים והצבת המטרות סביר להניח שבכלל לא הייתי מצליחה להרים את הראש.
העיסוק הכל-כך אינטנסיבי שמר עלי ועזר לי להביט קדימה.
אם זה תחרות שעשיתי יומיים לאחר פטירתה של אמי שבה ניפצעתי שיא אישי,
אם זה לעבור חודש וחצי של גבס כששבוע לאחר הנפילה אני עולה על טריינר עם הגבס ויום אחרי הורדתו אני כבר במסלול בריצה קלה
או אם זה לרוץ במעגלים של 100 מטרים כשיש סגר בגלל הקורונה.
האימונים ממלאים אותי באושר (ולא בגלל האנדורפינים), מחזקים בי את האמונה שהכל אפשרי,
שאני מסוגלת להכל ונוטעים בי תקווה. הזריחות עם נוף הכנרת עדיין משכרים בכל בוקר מחדש.
היום אני בעיצומה של תקופת אימונים לקראת יעד גדול ומאוד מכובד עבורי בעולם הטריאתלון.
זה קשה ומפרך אך אני נהנית ואוהבת כל רגע ורגע כי זה האושר שלי, התרופה לכל מכאוב.
גם לאחר כל השנים עדיין מחכה בהתרגשות בכל שבת לתכנית אימונים שבועית מהמאמן התותח שלי – אלי עמש כהן.
עצם ההתרגשות שלא נפסקת אני יודעת שאני במקום הנכון עבורי.
כמובן שלשגרת האימונים מתלווה גם תחזוקה ושימור של עיסויים והקפדה על תזונה מתאימה
ולשמחתי גם בתחומים אלו אני זוכה לליווי מצד אנשי המקצוע הכי טובים שיש:
המסר שלי אליכם היום הוא שפשוט תעשו את מה שאתם אוהבים, את מה שבאמת גורם לכם להיות מאושרים.
מצאו את הדבר הזה שעושה לכם טוב על הלב, שממלא אתכם, שמרפא כל פצע ומכאוב ופשוט תעשו את זה.
אל תפחדו לצאת מאזור הנוחות.
אל תפחדו לשבור תקרות זכוכית.
זה רק יוביל אתכם למקום טוב יותר, למקום של הגשמה וסיפוק עצמי אמיתי .
JUST DO IT!!!!
תודה למי שהגיע עד הלום למרות המגילה שארוכה יותר מכל הפרקים של "הכלה מאיסטנבול"..
נתראה על המסלול..
שלכם באהבה, יעל.
© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: יעל תדמור
כתיבת תגובה